הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל
הטכניון הוא המוסד האוניברסיטאי הוותיק בישראל, והייתה לו השפעה מכרעת על התפתחותה המדעית-טכנולוגית של מדינת ישראל והפיכתה למעצמה בין לאומית. בטכניון לומדים כ- 13,000 סטודנטים לתארים ראשונים ומתקדמים במסגרתן של 18 פקולטות ויחידות מחקר הנדסיות ומדעיות. 52 מרכזי ומכוני מחקר שונים פועלים בטכניון במגוון תחומים.
הטכניון, שנוסד ב-1912, נמנה עם 100 האוניברסיטאות המובילות בעולם על פי הדירוג היוקרתי של אוניברסיטת שנחאי, והוא קנה לעצמו שם עולמי בעבודתו החלוצית בתחומים רבים: ננו-טכנולוגיה, מדעי החיים, תאי גזע, ניהול מים, אנרגיה בת קיימא, טכנולוגיות מידע, ביו-טכנולוגיה, הנדסת חומרים, הנדסת חלל והנדסת תעשייה וניהול. הטכניון הוא אחד מעשר אוניברסיטאות בעולם שבנו לוויינים ושיגרו אותם לחלל.
לאחרונה סקרה חברת המידע הפיננסי בלומברג את החברות הטכנולוגיות הגדולות בארה"ב כדי לבדוק באילו אוניברסיטאות למדו מנכ"לי החברות. הטכניון דורג במקום 7 בעולם, כשהוא חולק את מקומו זה עם אוניברסיטת MIT. חשיבותו של הטכניון למדינת ישראל ניכרת גם בהשפעתו על סביבותיה של חיפה, שבה ממוקם הטכניון, ובה הקימו חברות כמו קוואלקום, גוגל, מיקרוסופט,IBM, אפל ואינטל מרכזי פיתוח ואת משרדיהן הראשיים בישראל.
בדצמבר 2011, נבחרו הטכניון ואוניברסיטת קורנל, על ידי עיריית ניו יורק בראשות מייקל בלומברג, להקים מכון לקידום החדשנות – Jacobs Technion-Cornell Innovation Institute (JTCII) , באי רוזוולט בניו-יורק. ההכרזה על הקמת המכון הטכנולוגי טכניון-גואנגדונג בסין ב-2013, היא הוכחה נוספת לחשיבותו הבינלאומית של הטכניון.
לבוגרי הטכניון השפעה חשובה על הכלכלה הגלובאלית באמצעות טכנולוגיות מתקדמות אותן הם פיתחו וכן בהובלת חברות גלובליות להצלחות מסחריות מרשימות. כרבע מבוגרי הטכניון הקימו חברות, או הגיעו לתפקידי ניהול בכירים ביותר בתאגידים בינלאומיים גדולים. הכנסותיהן השנתיות של חברות היי-טק המנוהלות על ידי בוגרי הטכניון, עומדות על 18.6 מיליארד דולר. כמו כן רבע מבוגרי הטכניון הגישו בקשות לרישום פטנטים על שמם. בוגרי הטכניון וחברי הסגל שלו הובילו פיתוחים כגון: "אזילקט" – תרופה המעכבת את מחלת הפרקינסון, השקיה באמצעות טפטפות ומערכת ההגנה מפני טילים – "כיפת ברזל".
בעשור האחרון זכו שלושה פרופסורים מן הטכניון בפרס נובל בכימיה – אברהם הרשקו ואהרן צ'חנובר (2004) ודן שכטמן (2011).
